היום הגיעו לסטודיער סויסה הגבר ואיציק ביציק העכביש, אלה שחשדתי בהם שגנבו את המריצה וניסו לפרוץ את המחסן וחתמו את שמם בספר האורחים עם כל טעות כתיב אפשרית. הם לא ידעו שאני שם בפנים. נערים בני 14 עם הקול השבור המתחלף ומרץ אינסופי של סייחים שיצאו סופסוף למרעה אחרי יום בביתספר. גילוי נאות: לפעמים כשאני שומעת את הלהג הקרפדי של הנוער אני חוזרת להיות הנערה המבוהלת מהחברה שהיתי, או שאני סתם מתעצבנת ממש. כן. נוער לפעמים ממש ממש מעצבן אותי.... הם הקריאו בקול מהמחברת האישית שלי שהשארתי ליד הג'ריקן ובצהלות שמחה עמדו לחתום שוב את שמם. נשמתי עמוק. מאחר והסטודיו אינו שלי אלא של האדמה מגיעים אליו במשך השבוע אורחים רבים שבמקרה מוצאים את הכניסה הנסתרת בסבך, גם כשאני לא שם. עצרתי את בניית הנול והלכתי אליהם מתוך עומק היער. הם נבהלו כהוגן כשהגעתי- שניים התחילו לברוח כשראו אותי אחד צחק צחוק היסטרי והאחרון הלבין מאשמה. "אהלן חבר'ה, ברוכים הבאים, מה נבהלתם?" וככה התחלתי לדבר איתם... על החיים ועל הביצפר ועל אמת ושקר ועל מה הם היו עושים לו היו חופשיים לבחור, התבוננתי בהם חוקרים את המרחב, מתלהבים מהחולדות וקוצי הדורבן והבנייה מבוץ, שואלים שאלות... אחד מהם נגע בי במיוחד. "אם היתי יכול, היתי בים כל היום. אבל לאף אחד אין זמן בשבילנו, צריך ללכת לביתספר, זה גם חשוב לעתיד". הוא אמר והביט בי בעינים ירוקות מלאות כנות... "הו אח קטן, אל תתן לאף אחד לעולם לאלף את הנשמה הנוצצת שלך!" רציתי לומר לו ועד שהם הלכו כבר רציתי לאמץ אותם...
