כשהיתי בצבא אבא שלי נפטר ממחלה קשה. הייתי שבורה לגמרי ולמדתי לבדי איך לחבר את השברים כדי לשרוד. אף אחד לא לימד אותי באופן ישיר. אבל ידעתי בעקיפין, מהחיים שסביבי, מה הכי טוב לעשות עם רגשות סוערים. לעקוף אותם. הדרך הכי נגישה היתה להתמסר לעבודה ולשאוף אל חיי הרוח. מדטתי כל זמן שלא עבדתי, רציתי להיות מעל הכל, מוארת. הפכתי נזירה. אחי התאום קרא לי : "אחותי הקדושה" והוא התכוון לזה. הכל היה באור, הכל היה טוב, כולם היו טובים. כעסתי פעם בארבע שנים, בכיתי פעם בשנתיים... חיפשתי מאסטר מואר שיעורר בי השראה, וחיפשתי בכל מאודי אחר האמת. אולם, בשיטוטי אחר האמת, גיליתי אמת נחבאת מאד ומציקה מאד, והיא שיש גם חושך אי שם בתוכי, במקביל לאור. ישנה איזו כאוטיות, סערה רגשות, יצריות עצומה. ואין להם מקום בתוך אור ההתבוננות הסטואית. אחרי שערכתי בעצמי חתונה סודית עם האמת במסע של כמה ימים ברכבת בהודו, הבנתי שאני רוצה מאד מאד לתת לאמת הכאוטית הזו מקום, לקפוץ אל תוך החשכה הלא ידועה... שמטתי הכל וגיליתי מה יש בצללים. אבל,דכאון,יאוש,קנאה,כעס; נאבדתי בתוכם לגמרי. עבדתי, אבל בקושי. על המדיטציה ויתרתי. בעיקר שכבתי על האדמה ובכיתי, ובהיתי, והרגשתי. ותוך כדי שנים של מסע ארוך וכואב בצללים לעבר חלקיי האבודים, גיליתי דווקא בתוך הקומפוסט הדשן הזה שבו שהיתי- חיוניות אינסופית, יצירתיות שבולעת את העולם בביס, עונג חושי; התחלתי מתגלה אליי במלואי... ועדיין, ועדיין. האאא, מי היא, היצור הפראי, החושני, המרגיש כה בעוצמה... איפה היא היתה כל אותם שנים. במסע הזה שלי כאשה וכאמנית אני לומדת לכבד בתוכי את איש השמש- הזוהר,העושה, היוצר, ההשגי, החי באור; ואת אשת הירח, הנחה, הבוהה, ההווה, המעכלת, המתבוננת, הבוחשת בקומפוסט השאריות הפנימי שלי... גיליתי שיש מקום חשוב לשניהם על שולחן היצירה הפורה שבתוכי. בתמונה: יצורות קומפוסט החיות ברקבובית יצירתי~