בגיל 16 הקמתי בי"ס לתעופה
בחצר האחורית של תלמה ילין.
אני לא זוכרת במדויק מה לימדתי שם
רק לוח ישן וגירים, מקומות ישיבה בין החמציצים
והספר המלא של פיטר-פאן עם האיורים הנצחיים.
"אתה חושב על דברים משמחים, אבל תוך כדי גם מאמין ביכולת לעוף. זה מה שמרומם אותך" הסברתי.
היו לי כמה תלמידים. הייתי כנביאה, בערה בי אש.
רצנו בין עשבי החורף וקפצנו.
תרגלנו אמונה.
"עוד קצת ונמריא!"
יום אחד חלף שם נער מהכתה
"את באמת מאמינה בשטויות האלה?"
"בטח, בוא להתאמן!"
"תוכיחי לי קודם"
הא, קטן האמונה.
הלכנו לבניין של המחולניקיות.
חלפתי בריצה על פני נערות דקיקות בבגד גוף
ושברי צלילים
עד הקומה הרביעית. הגג.
הפסקת אוכל. כולם נראים קטנים ועסוקים מלמעלה
הוא נועץ בי מבט
אני עולה על המעקה
אויר דוקר של חורף
בא לי להוכיח לו אבל מצד שני באימונים היבשים עוד לא המראתי.
אני עוצמת עיניים ומדמיינת, כמו וונדי.
עקצוצי חרדה והקלילות האינסופית של האמונה...
עד הצלצול לחזרה לשיעור.
אני מבינה אז ברעד שהחיים יקרים לי מדי,
ויורדת מהמעקה
ומהחזון של בי"ס לתעופה.
באותה הפסקה ביה"ס נסגר, ואיזו פייה של תום מתה.
ועדיין, בחלומות הלילה
וכשאני מספרת את הסיפור הזה ליד המדורה
אני קופצת בסוף,
ממריאה
ועפה...
להעז להתאמן שוב בתעופה.
אחרי שנים של "אם יש סיכוי להכשל עדיף בכלל לא לנסות" .
אני מתאמנת שוב.
לעוף.
מצמיחה כנפיים פנימיות בסבלנות
שיש בה כשלונות, הצלחות
ואמונה…
