אבל ויצירה




בגיל 19 אבא שלי מת ממחלה וכל הפאסון של הבת המוארת והחזקה נסדק. הספרים הרוחניים שקראתי לא לימדו אותי להכיל כאב חזק כל כך. מיד אחרי השבעה חזרתי להדרכת נוער בגרעין הנח"ל. הרגשתי שקופה מרוב חשיפות. לא הצלחתי לישון. אחזתי בלב דרך קבע, היו שם שלושה חיצים לא נראים שרק אני הרגשתי בקיומם. אנשים נראו לי כמו שלדים מהלכים. היה מוות בכל דבר. הכל חדר עמוק מדי, קולות, הקור של נובמבר, תנועה מסביבי. הרי הגליל שאהבתי וחיוכים חומלים של בני גרעין הבעיתו אותי. החלטתי לבקש עזרה, אבל לא היו מבוגרים שסמכתי עליהם ושהיו פנויים באמת. חברים בגיל שלי היו מזועזעים מכדי לדבר איתי. בבית לא רציתי להעיק. אז הלכתי לפסיכולוג צבאי. אחרי שיחה קצרה, נשלחתי לחדר ליד לפסיכיאטר ממושקף. הוא שאל כמה שאלות והקריא לי פתגמים שהייתי צריכה לפרש. אחרי כמה דקות הוא סגר את התיקיה שבה כתב. "בסדר. " הוא אמר " יש לך שתי אפשרויות: ללכת לאשפוז במחלקה פתוחה, או להלקח באמבולנס למחלקה סגורה" היתי המומה כל כך שלא מצאתי מילים "רק רציתי לדבר עם מישהו..." מלמלתי הוא שלח אותי החוצה עם מלווה שהתחקתה אחרי כמו צל, שלא אקפוץ מהמרפסת. בקושי התקשרתי לבת גרעין וסיפרתי לה מה קורה. כל כך נבוכה היתי. ואז הגיע האמבולנס עם שני אחים בלבן והוסעתי בו לאיזה בית חולים. בכניסה למחלקה בקשתי להכנס רגע לשירותים ללא ליווי והמלווה אפשרה לי. נכנסתי לתא וקרסתי על הרצפה בבכי כבוש, בבעתה. אחרי דקות ארוכות רוממתי את עצמי. אחזתי בכיור, הסתכלתי במראה וראיתי משוגעת. עיניים אדומות, ריר, חיוורון של לב שבור, פריכות של חיים סדוקים. בחוץ ארבה לי המלווה שהצמידו לי וכלא לא ידוע שתארתי אותו כממית מגיבור הנערות שלי, רנדל מקמרפי האמיץ מקן הקוקיה. איזה רגע כנה הסתכלנו אחת לשניה בעיניים, אני והנערה השבורה שבמראה, וממעמקים עלתה בי חכמה. "תשטפי פנים, תסדרי את המדים, תנשמי. עכשיו. את לא משוגעת, ואת לא נשארת פה. " עשיתי את זה בידיים רועדות. יצאתי מהתא ובחוץ הופתעתי לראות את סבתא שלי, שגרה קרוב, ובת גרעין רבת תושיה שנתנה בי מבט מלא משמעות וקרצה לכיוון ארונות קצונה חדשים לגמרי שקנתה בדרך. היא נכנסה איתי לפסיכיאטרית והתנצלה בשם הצבא, בתור הקצינה שלי. "היינו צריכים לתת לה עוד זמן להתאושש." היא אמרה בסמכותיות שאימצה לעצמה. זה עבד. הפסיכיאטרית הנעימה קראה בגיליון, שאלה כמה שאלות את סבתא ואותי, העיפה מבט בסיטואציה ושחררה אותי עם הנחיות: ביקור קבוע אך זמני אצל פסיכולוגית בנהריה וחודש של מנוחה. אז נסעתי הביתה. חזרתי להיות ילדה, כבר לא מוארת וחזקה, העמדת הפנים נשרה. היתי ילדה של אמא. אחרי שבכיתי בכאב אינסופי, הסתגרתי בחדר ימים על ימים ויצרתי קלסר לאבא. קלסר מצוייר כולו שבו תיעדתי את חייו ומחלתו , מיינתי ושמרתי את כל ציורי הכאב של המחלה את מכתבי האהבה הילדותיים שכתבתי וסיימתי בקומיקס שציירתי שבו הוא בא אליי בקרן אור של ירח ועונה לי על כל השאלות שלא היה לו די חמצן לענות לי עליהם לפני. בסוף הקומיקס הוא שולח אותי לדרכי כאשה צעירה במילות הכוונה, מילות הכוונה שלי לעצמי דרך קולו. אני פותחת את הקלסר כל פעם שאני מתגעגעת או כשאני רוצה להזכר ביכולת שלי לרפא את עצמי אז, ועדיין, דרך יצירה ומפגש כנה עם מה שחי בתוכי.