אזור שבע


היות טובה אליי. כמה רחוק עוד אפשר ללכת... יש משהו שמפתיע אותי בחודשים האחרונים מאז שאני מבקרת קבועה ביער הסטודיער. פתאום אכפת לי ממנו כמו מעצמי, ממש אכפת לי מה שלומו ומה הוא צריך, אני רוצה בכל מאודי להיות שומרת הגן הזה. אני יושבת בפינת התפילה שלי ביער, שואלת שאלות את רוח היער ומקשיבה. דוגמא לשלושה דברים שקבלתי מסר לי לעשות אותם ושבהתחלה ממש ניסיתי להתנגד אליהם כי לא התאימו לי: 1. לא לבקר ביער כמה ימים ולא להביא אליו אנשים. אשכרה ביטלתי סדנה בגלל זה. אבל היער אמר לי. כשחזרתי אחרי כמה ימים, הרגשתי את האמון שלו בי גדל. הכל היה חי ובהודיה... אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל ככה הרגשתי! 2. לסגור אזור שבע ביער. בפרמקלצ'ר זה אזור ששייך לבר, שייך לחיות. מבחינתי אין בו כניסה לבני אדם. איך הכרזתי על אזור שבע? בגלל שהשביל הראשי למחנה מוצף באגם קטן כרגע פתחתי שביל חדש. אחרי שעשיתי את זה היער שלח לי מסר: בבקשה אל תלכי פה יותר. זה אזור קינון והמלטות. ניסיתי למצוא אסטרטגיה שתענה לשנינו על הצורך... אולי שביל קצר יותר, אולי רק פעמיים בשבוע... המסר היה לא! וברגע שסגרתי את אזור שבע, בום, יותר קרבה, יותר חיבור. 3. לשמור את המים ביער. נהיה נחל באמצע הסטודיער בגשמים, בטח כל שנה הוא חצה את המחנה ונשפך לתעלה ומשם לביוב. השנה ראיתי את זה. קבלתי מסר: תחפרי תעלות מהנחל הראשי לעצים שצריכים. לפקאנים, להדרים, לאשחר רחב העלים. ילדי החוג עזרו לי. זה היה מאד מספק. אני יודעת שיש הרבה ציפורים שעצי הפרי ביער חשובים להם, והרגשתי שאני תומכת בהם. יא אללה, זה כל כך מרחיב-לב להסתובב בעולם בתחושת 'אני זה אתה... מה ההבדל בנינו בעצם, אכפת לי ממך כל כך כמו מעצמי, מה אתה צריך?' ככה לבני אדם, לחיות, לצמחים, לאדמה, לכל מי שעובר בדרכינו