השקט שבין חיים למוות



בין חיים למוות על מדף סלע בצוק מדברי אני מקבלת את פני שנתי ה23. אם אני אשרוד את הלילה, זתומרת. נגמרו לי כמעט המים, כל כך חם והרוח היבשה הזו שמי כוכבים, סהר דק, לילה ארוך של תמוז אין לי נייד,רציתי לבד,הרחק למטה זורם נחל, אבל אני שומעת או מדמיינת קרקלים ונמרים והמדרון תלול, מסוחררת, לא מצליחה לווסת את החום בתוכי, הירח רועד בגלי חום, תפילות שאפתניות לשנה החדשה מתערבבות בתפילות דומעות לחיים. פתאום יש לי רעיון מתוך הזיה. אני מרטיבה צעיף כותנה במעט מים ומתעטפת. זה משיב נפש, דעתי מצטללת. לוקחת לגימה קטנה. כל חצי שעה, מרטיבה ומתעטפת, מרחפת על פי תהום. כשהחושך מתעדן במזרח והצללים תופסים צבע, אני עדיין חיה. האור עולה ואני מרגישה חלק מהסלע והרוח והמים והכוכבים המרצדים, ענווה של קיום בסיסי, חיה בין חיים. הא, זוהי הרווחה שבסתם לחיות, פשוט לחיות בלי איזה שאיפות גדולות ויהי שקט