זן ואמנות אחזקת האפניים



עכשיו יש לי אוטו ורישיון אבל עד לפני שנה וחצי ההתניידות וגם הרבה מהלימוד על החיים היו על האפניים. כשלמדתי לנסוע על אפניים בלי ידיים, הרגשתי כאילו אני עפה. חמש וחצי בבוקר, נאות הככר בדרך לחממות הזוקיני, אני שרקרק גמדי שעף מול הרי אדום והשמש העולה ! "וואו...איזה מדהים! רגע... אולי אסע עכשיו בלי ידיים ובלי רגליים?" שאלתי את עצמי ומיד ניגשתי לביצוע. כשעזבתי ידיים מהכידון הכל הלך חלק. אבל לא הספקתי להוריד רגל אחת מהדוושה וכבר הייתי במרחק אפס מהכביש, שרועה על עפר המדבר, המומה מהכאב והבהלה... פחות מרבע שניה אחר כך קלטתי את עצמי מרימה את הראש בנונשלנטיות, כביכול אומרת "אה, שטויות, זו היתה נפילה ממש מתוכננת, אני סבבה לגמרי..." וסקרתי את המרחב לבדוק אם יש תאילנדי או חקלאי בטרקטור שראה את המאורע המביך. ורק כשראיתי שהשמש העולה לבדה מתבוננת בי בבדיחות הדעת, יכולתי לגרור עצמי הצידה ולבדוק אם הכל כשורה בגוף שלי. כמה ימים אחר כך ראיתי כלב נתקע בעמוד ונופל , ונדלק לי אור בשכל : הוא נפל ואז קם ללא היסוס ובקשקוש זנב להמשך הרפתקאות. בלי חצי גרם מבטי שיפוט עצמי. בו ברגע התחשק לי לקלף שכבות עד לחיה שאני. שנופלת וקמה בלי לתייג 'פאדיחה', שמדברת לעצמה בקול רם, שתוקעת ידיים בכל דבר רירי ודביק ומתפלשת בנבלות כשצריך. לפרוץ את כלוב השיפוט ומראית העין ... תשוחרר חיית האדם לחופשי! רררררר

* הרישום בדיו ומכחול, ברחוב עמוס גלגלים וכלבים בהודו