חיים חדשים בכנפיך

לפני שנה בדיוק ביומולדת עמדתי על מקפצה דמיונית

הרגשתי על סף טירוף וללא דרך חזרה

"השנה אגשים את חלומותיי גם אם אמות! "

הכרזתי והיתי רצינית לגבי זה.

הא, כמה פעמים נסוגתי מאהבה ויצירה כי פחדתי מדי

אז הפכתי ללוחמת ופסעתי אל תוך הפחד

אלא שתוך כדי שטוויתי את הסטודיו שלי

התחלתי להטרף מלוליינות רגשית

בלילות חקרתי בגוגל

מה לא בסדר איתי...

אולי השתגעתי?

"אני יכולה להצליח!" זימרתי

ובמקביל: "זה אבוד, הכל אבוד"

אולי אני רגישה מדי

אולי יש לי מאניה דיפרסיה

אולי דכאון

סרטן במוח

או בעיות הורמונאליות?

אפילו שידעתי שאני בריאה כשור

התרוצצתי בין רופאים

"מה שוב הפעם, גברת רכטמן"

גלגלה עיניים לעומתי רופאת המשפחה (לשעבר) שלי

עד שיום אחד בכביש מהיר

לא יכולתי לשאת עוד פעימת כאב אחת

שמעתי מתוכי קריאה: "אני רוצה למות"

והשוליים קרצו לי...

אז עצרתי הכל.

עד כאן.

איך אגשים את חלומותי אם אשתגע?

קבעתי עם פסיכיאטר

חשבתי על כדורים

הייתי על הסף

אבל אותו הדוקטור שלח אותי חזרה הביתה

ואמר לי במבטא צרפתי רך

"את תצליחי להגשים גם בלי, עדיף כך"

איזה מלאך ישב איתנו שם בחדר?

שבתי הביתה.

נשמתי. ליטפתי דברים רכים. שכבתי באמבטיה.

לא זזתי עד יעבור זעם ואז רקדתי בעינים עצומות.

בכיתי. נתמכתי. הלכתי למטפלים כל יום.

הכל היה שביר ויפהפה במידה מדהימה

ובכל נשבה הרוח.

וכל יום ארגתי את הסטודיו עוד קצת אל המציאות.

פסעתי אל תוך הפחד ויצאתי חיה בצד השני

נתתי למה שרצה למות, למות...

וילדתי סטודיו.

פתאום קריאת הכאב

'אני רוצה למות'

כבר לא מעוררת בי אימה

אלא סימן שאלה

" מה רוצה למות?

ברוך בואך, המוות,

המביא בכנפיך חיים חדשים."

הא, תודה.

תודה תודה תודה תודה

שהיה לי האומץ לבחור לחצות כי באה העת

שהסתכנתי עבור חיים מלאים

כי כל כך רציתי

תודה על חלומות שגדלים לאט

כמו אבוקדו על קיסמים בצנצנת

על הסטודיער, הגילויים והאהבה עם שועלי!

וברכה מעומק לבי לכל העומדות על סף חלומותיהן-

מי ייתן ותעזו להמריא

והרוחות הטובות יתמכו בכנפיכן!