הם החליטו לשתוק יום שלם, הנערים שלי. בערב לפני, במחנה, מישהו סיפר סיפור מעורר השראה על שתיקה ופתאום הם המציאו אתגר לעצמם. התלהבתי ובררתי איתם: "אתם עדיין בעניין של להחזיק היום אש בשלושה מוקדים, בשביל כל המלאכות והארוחה? " הנהונים נחושים, מחויכים. כל פעם הם מאמצים אתגר אחר, הפעם זה היה זה: לבשל לכולם, בלי לדבר. במשך היום אני מציצה בהם, איך הם עומלים במטבח השבט המאולתר מבוץ ובזלות, במין מוד מדיטטיבי, קוראים תנועות גוף, אולי גם קוראים מחשבות. וזה לא פשוט לתמרן במטבח: ההדפסים הצמחיים על החולצות מתבשלים בחום בינוני, הלחמים שנאפים בבור המטפונה עובדים על גחלים והעודוס- חומוס העדשים- ברתיחה קלה. והם שותקים ועומלים. איזה מראה מפואר, איזה תיאום בלתי נתפש. בערב כולנו חוגגים על ארוחת מלכים, אבל הם חוגגים יותר מכולם, טועמים לחמים חמים בעודוס - ואת טעם המילים, מחדש.
Comments