מלכת האמבט או מלך היער/ על הכמיהה לנורמאליות

לפני שנה ראיתי בחנות התבלינים צרור ענק של ליפה גסה ומחוררת. האור זלג ממנה. קניתי הכל, הייתי חייבת. "זה לאמבטיה, כן? אבל למה צריך כל כך הרבה?" אמר השכן לתור, " יש לי רעיון..." מלמלתי. בסוף הסיבוב (הארוך משהתכוונתי) איזנתי בקושי על האפניים שקיות של קליפות בצל, רימונים שנשרו במטע, קליפות פקאן משחירות, כורכום, חינה וצרור ליפה עצום. נראיתי כמו סבל הודי, ערמה ענקית, אפניים חלודים. כל הדרך הביתה רינטגנו אותי המבטים ברחוב. אח, המבטים. "הלוואי שהייתי כמו כולם", כתבתי ביומן הסודי של כתה ה': "כמו שני.ש או שני.ע , אודליה ואפילו יעל..." הלוואי שהייתי נורמאלית לגמרי, לא בולטת, עד היום אני מקווה. "למה החלפת את בגדי ההסוואה?" הילדים שואלים בחשדנות כשאני יוצאת מהיער בבגדים אחרים, ואני עונה: "זו הסוואת העיר שלי..." אני באמת מנסה להסתוות, אבל אופס, פתאום מתפלק לי ברחוב ריקוד קטן כי לגוף שלי מתחשק ... חזרה לליפות. דיוושתי מבויישת עם המטען, מחוררת מבטים, אבל גם צוהלת את ריקוד הממציאה המשוגעת. על האדמה, במקום הבטוח שלי, אני כופרת בזדון בייעודה הנורמטיבי של הליפה. יש לי מזימה: אני מדליקה מדורה. מרתיחה סירים. צובעת עם הקליפות והשורשים הטחונים, מגהצת עם גחלים (כי למי בימינו יש מגהץ חשמלי?) אני גוזרת ותופרת. אני רוצה אייל צפון זוהר בנורות גרילנדה. אני רוצה לתת לעצמי מתנת חג אמצע החורף! לבסוף מביט בי מקיר העץ ראש אייל בסגנון בתי ציידים. "אני ליפה של אמבטיה!" קוצפת מעייניו הליפה, "אני מלך החורש" צונף בשלווה היחמור. ואנו מתבוננות בו ברגשות מעורבים- הכמהה לנורמה והמרדנית הכופרת שבי.