מתנות הלב השקט

"נו, אז עכשיו את באה לראות?" זה היום הרביעי שהוא יוצא מהסבך ושואל אותי את אותה השאלה בחיוך פניני- חלב. מעייני, בן ארבע. הפעם אני קמה והולכת אחריו בשביל, מסתכלת בחיבה עמוקה בכל מיני דברים שצומחים: ילדים, רעיונות, בלוטי אלונים. זהו מחנה משפחות שומרי הגן, חמישה ימים ביער עופר. "והנה המסעדה!" בסוף השביל הצוציק הזהוב מראה לי עץ אלון גדול. בין הענפים, הפתעות גדושות לב: ספלולים מלאים בפירות אשחר סגולים מתוקים שקטף בשקדנות, אחד אחד, מתנה לכל החברים שלו. בחזור משם אני קולטת שזה לא רק מעייני שוקד על מתנות ספונטניות, אלא מבוגרים כילדים...לפתע הקסם קורה והלב של כולנו מתפקע מרצון להיטיב, לתת... אבל אנחנו מכירים רק כמה ימים, אז רגע, איך זה קורה? אולי כי האטנו את הקצב. סגרנו את חלונות המסך בנייד ופתחנו את חלונות החושים. מידע טבעי, עדין, נקלט במשורה בזמנו. כחול של בוקר, כתום של בן ערביים. וכשהלב שקט, אפשר לתת לאנשים להכנס ובטוח להרגיש... לפתע אני מבחינה לעומק וכולם חשובים לי. אחד, אחד. לא עוד שטף מרפרף ומציף של בני אדם. "וכך נהיה מיוחדים זה לזה" אמר השועל לנסיך הקטן. כל כך נעימה לי הקרבה הזו... היום כבר בחזרה בבית. תווי הפנים של בני המשפחות והתהליכים שעברו חרוטים לי עמוק בזכרון. אני רואה אותם בחדות רכה כל כך, שאני תיכף נוגעת ברעמת תלתלים או מתכרבלת בתוך איזו גומת חן.... נכנסו לי ללב.