נקודת ההתכה / פיסול בשעוות דבורים משאריות הנר שבער לאורך הלידה

חוזרות בלילה

מטיול ארוך בצפון

אחרי ההרדמה מסתובבת בבית כמו חייזרית

כל כך משונה לנחות חזרה לחיים שלי

ולגלות אותם מחדש :

דב ורוד ליד המנגולד

על הכיור חיתול מלוכלך

נשימות תינוקת, פטמה רגישה

ופתאום נבלמת בבת אחת ליד חדר הסטודיו הקטן -

אין פינה ריקה

על המדפים או על הקיר עשרות יצירות

בהן נאחזתי השנה כמו טובעת

כדי לשמור חלק ממי שהייתי

ממה שאהבתי

לעצמי

בשעה שזרמתי אליה ללא סכרים ...

את יכולה לקחת הכל תינוקת, אבל לא את זה !

זה אי הנחמה שלי עם עצמי

בתוך האיבוד הגדול

כשמנקרת בי התחושה שלהיות רק אמא

זה בזבוז זמן

אני מפליגה אל אי ההגשמה שלי

לפעמים אני יוצרת ויוּלה בסלון מתלוננת

ואני קוראת לה כמו לכלב "בואי בואי"

במקום ללכת אליה

ומתביישת בזה

כי כל כך רוצה עוד רגע עם עצמי בסטודיו

ולפעמים שועלי צריך עזרה וקטני בוכה

ואני מתעלמת כי התחלתי כבר ליצור

ואולי אין לי בחירה, אולי זו בריחה, אולי אני מכורה

כבר כואבת יד שמאל הקדושה

אבל אני לא רוצה לעצור

כשמניקה, כשהיא במנשא,

בארבע לפנות בוקר כי כבר קמתי להניק ...

וכשהידיים תפוסות בטוסיק מלא קקי

אז המוח ממשיך ליצור

והרעיונות נערמים זה על גבי זה ואין זמן להכל ...

והנוצות שלנו כבר מתחילות לנשור בגובה הזה

יש ריח של שעווה חרוכה

ואני מוסיפה להתרומם מעלה

מעל המבוך הגדול של חיינו

והאש היא בכלל בתוכי

וזהירות, זהירות,

כי אני לא לבד יותר

בהינמסות הזו …