ריקוד הזעם והחיים

רגע לפני מופע עם מאיה

אני רותחת ככה שאפשר לטגן עליי חביתת חומוס

עצבנית טרום דם 

זועמת ללא סיבה של ממש

המדיטציה בשתיקה בדרך למופע לא עוזרת

ובנוסף לכל יש פקקים ואנחנו מגיעות באיחור-

כבר יש משפחות מקדימות ביער.

יוצאת נוקשה מהאוטו ,

מחייכת חיוכים קרושים 

מדליקה את האש, שופתת קומקום תה, 

מארגנת את הבמה בתנועות עצורות.

עוד רבע שעה אנחנו מתחילות 

כשפתאום מתחוור לי 

שמדממת האלחוט המתנחמדת הזו לא ייצא שום סיפור נשמה

ושאני מנותקת מהחיים.

אולי השקט המדומה הזה עזר לי כשהייתי ילדה

אבל עכשיו הוא מצמצם את החיות שבי-

אותה חיות שממנה נובעת היצירה.

"אני צריכה עשר דקות עם עצמי ביער" 

לוחשת למאיה

והיא מיד מבינה

אני יוצאת לעומק יער האלונים

ובין העצים הטובים רוקדת את ריקוד המלחמה שלי

צועקת, זורקת אבנים, רוקעת בזעם, מתפלשת באדמה

הגוף שלי חם והלב פועם בעוז 

כשאני שומעת את מאיה מתופפת את נעימת הפתיחה של המופע

הגיע הזמן לשוב.

במופע הזה נולדים מתוכי סיפורים חדשים

ומפגשים אנושיים מיוחדים מתרחשים.

שוב גומל לי אוקיינוס הרגש הגועש שבי

על שהסכמתי לחוש בגאות מימיו

הוא גומל לי ביצירה ממעמקים

ובמפגש אמיתי

עם החיים.

תודה למאיה גלנץ השותפה הכי טובה בעולם להרפתקאות נשמה ויצירה!

~בתמונה גואש אצבעות על נייר ועט 

תוך כדי עוד מסיבת זעם