שומר ממלכת בלוט-ליה

היום הוא הגיע שוב לסטודיער- שומר ממלכת בלוטליה. בדיוק התקנתי את הגג של מחסה החורף כשהוא הופיע לראשונה, לפני שבועיים. נער בן 14, זקוף קומה, רכוב על אפניים בדרך חזרה מהתיכון. "את חנצ'ה?" "....כן" "אמממ... יש לי פה שק של בלוטים...." ככה זה התחיל. מסתבר שהוא אסף בלוטים מהעץ בחצר וזרע אותם באזור. עברה שנה, ולהפתעתו האלונים נבטו וצמחו. הוא המשיך וזרע עוד ועוד, ועכשיו רצה להזמין אותי להצטרף אליו. "אתה האיש ששתל עצים!" קראתי בהתרגשות כשאני חושבת על אלזיאר בופייה, הגיבור של הסיפור הנפלא 'האיש ששתל עצים', ועל האלונים שהיו פה פעם ושהזינו את רכבות הקיטור התורכיות עד שרק מעטים מהם נותרו. וכך הוא הוביל אותי לממלכת הבלוטים שלו, השוכנת בפרדס הדרים מיובש. פסענו בין דגניים בוהקים בירוק הבוקעים מתוך עשבי הקיץ שכמשו. מדי פעם הוא עצר ומתוך ענווה של שומר היער -ולא כבעליו- הראה לי בחיבה את הבלוטים שזרע ושנבטו. ביקרנו גם במחילות התנים בפטל, במרבץ השינה של חזירי הבר, בעצי התות רחבי העלווה עליהם הוא אוהב לטפס. השמש הציפה הכל באור שקיעה. "ממלכת אור השקיעה, בלוט-ליה שלי.." אמר ברוך הנער המשורר. היום כשחזר היה לו רעיון. הוא החביא מטמוני בלוטים ברחבי הסטודיער, והשאיר מפה סודית ומכתב בספר אורחי היער לילדים שמגיעים לכאן באופן קבוע. שנינו גיחכנו מדושני עונג למחשבה על הרגע בו ימצאו את המכתב ויצאו בידיים מלאות בלוטים לעבר ממלכת אור השקיעה, כדי לחדש את יער אלוני התבור שפעם שפע מהשרון ועד לגליל. והלב מתרחב ומתרחב...