התעוררתי בבוקר בחצר. הבית היה ארוז למעבר- קרטונים, שקיות, אבק, לא רציתי לישון בתוכו. פתאום רחש מהעשבייה שתחת המזגן - בחיי, קיפוד ! קיפוד בוגר, מרחרח סביבו ומתגרד. אני מחליטה לנסות לדבר איתו בהשראת 'שפת הציפורים' והמורה המופלאה אנה ברייטנבך. מדברת איתו לא במילים אלא בדימויים חזותיים ותחושות פיזיות, כפי שלמדתי . אני משפילה מבט, משדרת חיבה ושואלת מדוע הוא מתגרד . מיד עולה תמונה כתשובה: קרציות. שולחת אליו תמונה בתגובה, של ידיי פולות אותן. בוא, אני משדרת לו, אעזור לך ואז הולכת רגע לשרותים- בכל זאת, בוקר. בשרותים, שומעת שוב רחש. מישהו נע בין ערמות הקרטונים... חוצה את המבואה, הסלון, המטבח, השקיות, נכנס לשרותים... הקיפוד ! תתקרב, אני משדרת אליו, והוא בא. גוש אפור של קוצים ורוך אני רוכנת מעליו תשכב על הצד, כך שאגיע לבטן , אני שולחת תמונה הוא מתרכך לצידו ואז פתאום עולה בדמיוני אזהרה לא רצונית : רגע! יש חיית בר בין הרגליים שלי! מה קורה פה?? והוא ידידותי מדי... כלבת! בטוח יש לו כלבת! פחד והיסוס חולפים בי כגל והופ! זה עניין של שניות החיה הקטנה נדרכת ובורחת כל עוד נפשה בה. ~ באותה ישיבת בוקר קצרה בשירותים החיים היכו בי חזק רגע אחרי קיבלתי שיחה בהולה על רכב גנוב, צללתי לפאניקה וסידורים ולא הלכתי לחפש את הקיפוד אבל הזכרון הזה נחרט בי - לרגע הייתי חלק מהחיים הנסתרים, אלה שלא מתגלים בנקל... במצב התודעה הרפוי הזה בעיקר השכם בבוקר כשהחבור נוכח וההיגיון קצת פחות מתאפשר לי לדבר עם הטבע בשפת החיים. ככה הצילה אותי פעם סלעית קטנה במדבר, דיברתי עם עדר חזירי בר ואלון תולע זקן ואתמול בחוג, נשארתי ליד ילד קיפוד גם כשהוא נהם עליי והקשבתי לו עד שהתרכך והופיעו הדמעות... אני מלאת הודיה על שאני חלק משבט היצורים החיים ועל היכולת לתקשר בשפות הלב השונות!
留言