מסע היצירה שלי

כשהייתי בגן ציירתי בית.
ליד הבית היתה אש גדולה, והבית נרתע ממנה והסתכל בה בבהלה בעיני חלונותיו.
אמא שלי הסתכלה בי מציירת והעירה משהו על הבית, "למה הוא לא מצויר כמו בית רגיל?..." היא שאלה.
אולי זה היה מתוך סקרנות, אבל אני נעלבתי וזרקתי את הציור.
אחר כך ציירתי בית מרובע, גג אדום, שמש מחייכת בפינה... כמו כולם.
לפני כמה שנים פגשתי את הילדה היצירתית שהייתי.


זה היה כשלימדתי קבוצת בנות-מצווה ביפו איזו מלאכה. רוב הילדות עשו מה שלימדתי, אבל אחת הילדות אילתרה עם החומר ושיחקה איתו ללא עכבות. "לא חייבים כמו שאת הראית,יש לי רעיונות..." היא אמרה.
חשתי רוגז וככה ידעתי שהיא נוגעת בנקודה ההיא אצלי... באפשרות ליצור אחרת. לא ליצור בשביל התוצר, לא ליצור משהו יפה, לא לדעת. ללכת לאיבוד ביצירה הפראית...


מסע היצירה שלי הוא המסע חזרה לילדה ההיא... לפני הנכון-לא נכון והככה צריך, הילדה החופשיה ההיא.

כשהיתי בכתה ג', בשיעור מלאכה ביסודי היא צצה שוב.

הילדה ההיא, היצירתית כל כך.


למדנו לעשות פונפונים ואני מצאתי טכניקה אחרת וראיתי כבר את השדון שנולד מתוך הפונפון המוזר שיצרתי...
המורה למלאכה מיהרה ליישר אותי: "לא ככה..." והיא גם חתמה בציון, 60. הציון הנמוך ביותר שזכיתי לקבל עד אותו היום.


הפנמתי היטב את המורה הבקורתית.
היא גוזזת את פלומתן הרכה של נוצות כנפיי.
לא מבחוץ,מבפנים. מתוכי.


מסע היצירה שלי הוא המסע בו אני פוגשת את המורה הבקורתית שבי ונותנת לה לדבר, ומקשיבה. ואז כשסוף סוף היא נשמעת, ונחה, אני פורשת את כנפיי לחופשי.
מסע היצירה שלי הוא להיות מורה אחרת, שיודעת שאין בית אחד ומוחלט לידע. כולנו מורים ומורות,כולנו יוצרים ויוצרות.

רק שנים אחרי סיום הלימודים בתיכון, כשטיילתי בהודו- רק אז חזרתי לצייר.
בין הכפריים מלאי החיות ,ברחובות הצבעוניים,הריחניים, מציפי החושים- אז נדלקה האש הזו בתוכי מחדש, ופתאום הרגשתי שופעת ושמחה כל כך. שמרתי כל ציור מעשרות הציורים וכל שיר מעשרות השירים במסע ההוא באובססיביות,  כמו אוצר, שלא יירטבו או ייגנבו עם תיק הנדודים. כל ציור ושיר הזכירו לי שאני אשה יוצרת, והאש הטובה נדלקה בי מחדש.


מסע היצירה שלי הוא המסע בו אני לומדת ששינוי נולד בפנים,בתוכי, באיך שאני מחוברת למה שמזין אותי ומחייה אותי ואיך אני ממשיכה ומזינה את העולם מתוך המלאות שלי,כשאני מביאה לביטוי את האהבות שלי ומחיה את האש הטובה שבי.

כשהייתי בתיכון לאמנות בו למדתי הרגשתי כבר לכודה. בביקורת, בצורך להוכיח, בין עבודת גמר לעבודות מעשיות...
אז החלטתי שאמנות, הדבר שאי אז בילדותי אהבתי יותר מכל , אמנות זה לא בשבילי. זה מיותר.
רציתי לעשות משהו משמעותי בעולם, להציל אותו. להכיר את הטבע ככה שלעולם לא אנצל אותו או אפגע בו. להיות אשת חינוך וללמד את כולם איך לא להזיק, איך לא להרוס את הבית הזה, הכדור הירוק כחול שלנו.

לא הפסקתי ליצור, אבל יצרתי רק כשהיה צריך משהו, רק יצירה מעשית, אמנות אקולוגית, רתומה לשינוי שרציתי לעשות בעולם.

כשהיתי בצבא אבא שלי נפטר ממחלה קשה.
הייתי שבורה ולמדתי לבדי איך לחבר את השברים כדי לשרוד.
אף אחד לא לימד אותי באופן ישיר.
אבל ידעתי בעקיפין, מהחיים שסביבי, מה הכי טוב לעשות עם רגשות סוערים.
לעקוף אותם.

הדרך הכי נגישה היתה להתמסר לעבודה ולשאוף אל חיי הרוח.
מדטתי כל זמן שלא עבדתי, רציתי להיות מעל הכל, מוארת. הפכתי נזירה.
הכל היה באור, הכל היה טוב, כולם היו טובים.
חיפשתי מאסטר מואר שיעורר בי השראה, וחיפשתי בכל מאודי אחר האמת.


אולם, בשיטוטי אחר האמת,
גיליתי אמת נחבאת מאד ומציקה מאד,
והיא שיש גם חושך אי שם, במקביל לאור. ישנה איזו כאוטיות, סערה רגשות,יצריות עצומה.
ואין להם מקום בתוך אור ההתבוננות הסטואית. והנה,הן אני מחפשת אחר האמת,אז מוטב אתן לה לכאוטיות הזו מקום,אקפוץ אל החשכה הלא ידועה...


שמטתי הכל וגיליתי מה יש בצללים,
אבל,דכאון,יאוש,קנאה,כעס; נאבדתי בתוכם לגמרי. ואז  אחרי שנים של מסע ארוך וכואב בצללים לעבר חלקיי האבודים, גיליתי בתוך הקומפוסט הדשן שבו שהיתי- חיוניות אינסופית, יצירתיות שבולעת את העולם בביס, עונג חושי;

מסע היצירה שלי הוא המסע בו אני מתגלה אליי במלואי...
מי היא, היצור הפראי, החושני, המרגיש כה בעוצמה, מי היא היצור הקדמון,המאושר הזה...


במסע הזה שלי אני לומדת לכבד בתוכי את איש השמש- הזוהר,העושה, היוצר, ההשגי;
ואת אשת הירח, הנחה, הבוהה, ההווה, המעכלת, המתבוננת, הבוחשת בקומפוסט השאריות הפנימי שלי...
לשניהם יש מקום על שולחן היצירה הפורה שבתוכי.

גיליתי שאפשר לחיות חיים משותפים של תקשורת מקרבת, לגדל את האוכל ולאסוף את המים. להכין בגדים, כלים וכל מה שאני צריכה ממה שאני מוצאת בטבע שסביבי.

אחרי שנה כזו הרגשתי שהגיע הזמן לבחון את הדברים הלכה למעשה.
בניתי ברום הגליל בשטח של משפחה נפלאה  בית שכולו יצירה מהטבע: קלוע מענפים, ויגואם- מעין קן הפוך. חיפיתי אותו היטב והתקנתי בו קמין. החורף הגיע ואיתו השלגים. טיפלתי בגינה, בילדים, בחיות המשק.
טיילתי בשבילי החזירים וישנתי בכל נקודה שהגעתי אליה בטבע.
הרגשתי בטוחה, בעומק הבר, בעומק העולם, בטוחה ומוגנת.
הרגשתי שהכל אפשרי לי, שאני יודעת להסתדר ממש טוב. שלא הכל קם ונופל על כסף, שיש דרכים אחרות לחיות.


מסע היצירה שלי הוא המסע חזרה אל הטבע, אל היוצר הבראשיתי הזה,זה שגילה לפני אלפי שנים איך לקלוע סל, איך להתקין תנור מבוץ. היוצר הממציא, הכל יכול, המשחק בטבע שסביבו. שמוכן להעז להפוך הכל ,לנסות...לקלוע סל מבוץ ולהכין תנור מסנסנים.  זה שחולם אהיל, תיק, קערה או בית ומשחק בפליאה במגוון החומרים סביבו, הזמינים לו כדי להגשים את חלומותיו.

כשסיימתי את הצבא גרתי בחווה האקולוגית 'חווה ואדם', ולמדתי בקורס המדריכים של 'שומרי הגן'.
רציתי לדעת אם יש דרך לחיות בקרבה לאדמה, בקרבה לאנשים, לא בפער ובנפרדות שהרגשתי כשבקרתי במקום בו גדלתי,ברמת גן. רציתי לחיות חיים עצמאיים אבל לא על חשבון אף אדם או יצור חי.
גיליתי יותר ממה שדמיינתי שאגלה.


תרגלתי מיומנויות חיים עתיקות ומלאכות מסורתיות.
גיליתי שאפשר לחיות חיים מעגליים, בהם מה שאני צריכה כדי להזין את עצמי מתקבל,לא נלקח, ומה שמושב ממני לעולם ניתן,לא נזרק, כדי להזין בחזרה את העולם בחיים.

לפני שנה החלטתי שהגיע הזמן להגשים את החלום הכמוס שלי. להוציא את האשה היוצרת שבי אל האור. לפתוח סטודיו ליצירה בחומרים טבעיים בהשראת מלאכות קדומות.


כדי לאשר לעצמי את הבחירה המפחידה כל כך בחלום הזה, החלטתי לצאת למסע יצירה. בעקבות אנשי מלאכה, ביוון וגאורגיה. נסעתי עם האינטואיציה. פגשתי אנשים ונשים שחיים את המלאכות שהסבים והסבתות הקדמונים שלהם העבירו להם מדור לדור. פגשתי מומחים,למדתי מנשים וירטואוזיות בתחומן. אבל הכי פגשתי במסע הזה את היוצרת שלא יוצרת רק בסטודיו או כשוליה לאשת מלאכה.


פגשתי את את עצמי היוצרת,
שמכינה בובה לילדי הכפר מקליפות אגוזי לוז ביערות,
שמציירת בפחם מהמדורה של החוואי המכין לחם מקומי על האש,
שחורטת על האבנים הפריכות מתנה לבעלת האכסניה החביבה,
שיוצרת פסלים מחלוקי נחל הררי, וצופה כיצד הכבשים שחוצות את הואדי משנות אותם לגמרי.
היוצרת שזוחלת בשבילי החיות המבוצבצים בנחל, מכינה יצורי בוץ דמיוניים שלעולם לא תהיה להן עדות בעולם מלבד מימי הנחל, משפחת הדלקים הסקרנית ושורשי העצים.

מסע היצירה שלי הוא המסע אל ה"וואבי סאבי", אל הלא מושלם, הארעי, הנולד מתוך הרגע והחי במלואו ברגע...

העונג שבדמיון וביצירה עצמה,בכל רגע ובכל מקום- ולא בהכרח בתוצר הסופי.

במחנה שיצאתי אליו לאחרונה עם הנוער אותו אני מלווה בשש השנים האחרונות, קבוצת הנוער של 'שומרי הגן'-
יצאנו אני ,נער ונערה לריצת פרא ספונטנית. אי אפשר לבטא במילים כמה מדהים זה היה...  נכנסנו למין מוד של אדם קדמון/זאב/גורילה...איבדנו צלם אנוש עד שנהיינו בני אדם במיטבם,משוחררים מדעות וחשיבה,חופשיים, אינטואטיביים,מתקשרים ללא מילים כמו שבט נאנדרתלים קטן...


רצנו, לא היה מוביל- הכל יחד, התגלגלנו בקוצים,התפלשנו בבוץ, זחלנו במנהרות חזירים,רחרחנו,התאבקנו, נכנסנו למעיינות,אכלנו פירות ועלים, שחקנו, נהמנו,רקדנו,יללנו,שרנו בג'יבריש,טפסנו על צוקים וקפצנו אל הלא נודע...נפגשנו עם אנשים ממחנות אחרים והיינו כל כך אמיתיים,יצירתיים...
אחרי שעה וחצי של הדבר הזה שכחנו מה זה לחיות בחברה המודרנית, אז נכנסנו למעיין הקפוא כדי להזכר מי אנחנו במין טקס ספונטני שאילתרנו יחד. 


ואז כשחזרנו להיות "בני אדם" הכל היה אחרת. הפרא כבר היה בתוכנו...
שהינו בתוך חיית הגוף שלנו, היינו מאד פתוחים, מאד אינטואטיביים, מאד בהווה... וכך זה המשיך והמשיך בשלושת הימים הנותרים.
ביום אחרי זה כל מי שרצה לקח על עצמו אתגר- לאכול כל היום רק ממה שמלקטים בבוסתנים ובנחל... כמו שבטי נוודים הלכנו לנו וליקטנו ומצאנו כל מיני עצים שלא הבחנו בהם קודם ואכלנו בכל פה וגם קצת רעבנו וגילינו את העוצמות שלנו.


בלילות יתיר שמדריך איתי הקריא את הספר המיוחד "ישמעאל", הקריא כל כך יפה, והדבר המוצק הזה שנקרא "ככה צריך לחיות" הלך והתפרק והתפרק...
ביום האחרון היינו כל כך אוהבים ופתוחים ומחוברים לטבע שסביבנו ובנו,כולנו,גם המדריכים... כבר לא הרגשתי כאילו אני המדריכה שמחזיקה הכל,חזרתי לגודל הטבעי שלי, כשאני נאמנה מאד למה שאני באמת רוצה ובוחרת לעשות. וכולנו החזקנו יחד את טובתו של השבט...

זה הכי פשוט שיש,הא? אבל ההכי פשוט הזה מסדר לי משהו במוח ופתאום יש בי נחת. פתאום אני שייכת לעולם הזה, מורכבת מאותם החומרים הבסיסיים, הכי קרובה , הכי קרובה פנימה והחוצה, מרגישה בבית בעולם ובגוף.

מסע היצירה שלי הוא המסע אל הפרא שאני. היצור הקדמון הזה לא שכח שהוא חלק משבט. תומך ונתמך. מופרה ומפרה. שבט אנושי, וגם שבט היצורים החיים. שיש לו קשר עז לעצים,למים ולאדמה- וכשאני נותנת לפרא הזה מקום בתוכי, צורך מאד עמוק נענה... כשאני חשה מים חיים,זורמים, או את מגעו השלו,נטול הדעות של עץ, כשאני מריחה אדמת יער דשנה וחשה אותה ברגלים יחפות...פתאום יש שקט.
מספיק בשביל להתחיל לשמוע ציפורים. לשים לב לעקבות חיות בסבך, ואז להבחין שזה בכל מקום- החיים הלא אנושיים סביבי. ופתאום לשמוע עמוק יותר, להיות החיים האלה עצמם, בתנועה, בחיבור, בהבנה... ואז פתאום אני היצור הקדמון הזה, שיודע שאין זבל, אין רחוק ובחוץ ומופרד.
הקליפות של הצמחים והיצורים החיים מזינות את האדמה,ואם יש טיפת שובבות וזיק של דימיון הן יכולות להפוך גם לתלבושת של בובה או צבע מיוחד לבדים בסיר הברזל שעל המדורה...

במהלך טיול ללימוד מלאכות, על אי מבודד ביוון, רקמתי את חלום 'סטודיו יער' במדויק.

כשחזרתי לארץ הכל התגשם, אחד לאחד.
עברתי לגור בשטח,בטבע,עם קהילה. בניתי יורט, קראתי לו ה'סטודיורט'.
יצרתי בו שנה לבד.
כל פעם שהחלטתי להזמין אנשים ליצור או לספר שאני קיימת ,שזה מה שאני עושה,
קרה משהו.
נתפס לי הגב אנושות, התחיל לי התקף אסתמה אינסופי, נאלצתי לעזוב את היורט, וכו'... ויתרתי שוב ושוב.
עד שהבנתי שזה מין מעגל ייאוש כזה, ומי שצריכה להעז ולקפוץ לחופשי ממנו, זו אני.

אז צעד אחר צעד אל מול כל הסערות,
פתחתי סדנאות וחשתי אימת מוות.
אבל אז,ראיתי כי טוב... למעשה,כי ממש טוב.
'אחרי הסופה, אדום הפלפל' כמו שכתב משורר ההייקו.
וככה נולד סטודיו יער....


בית ליצירה בטבע, מקום להתפרא, הכי פשוט הכי קרוב.
נפגשים במקום שאני הכי אוהבת,
במחנה ביער.
בכל העונות, על האדמה הטובה, הממתינה לגשמים, מכוסת השלכת, הרטובה, הריחנית, הירוקה, המזהיבה משיבולים, המאדימה מפירות, הממתינה לגשמים....
כל השנה.


בין החיות והצמחים, מחנה יער אמיתי.
הכי ביער אבל גם הכי בבית- בקתת יער קלועה לעת חורף, סוכה בקיץ, מטבח מבוץ, בתים על העצים, גינת מרפא... 
ומצד שני, בטבע. עם שפע חומרי היצירה שנותן בטובו היער.
כל עונה מביאה הפתעות אחרות,
שיבולים, פרחים, קליפות... בקיץ מתחשק לשחק בבוץ, בחורף רוצים ליצור בלהבה ובמים החמים. ריקוד העונות.
לפעמים מתכננים ללבד בצמר, ואז צמח שמתגלה,סיפור שמסופר, ציפור נודדת- והכל מקבל תפנית.

החיים והטבע הם המורה הגדול.

ואני ממשיכה במסע היצירה שלי.
כל הזמן עוד לומדת. לא רק טכניקות, אלא איך לחיות כאשה יוצרת, איך ובמה להזין את האש שבוערת בי, אש החיים והיצירה, מה משחרר את היוצרת הפראית שבי לחופשי.
אני לומדת להתפרא, להתגמש, כמו בקרקס- לומדת ליפול, לטעות, לשחק.
לשוטט בשבילים לא ידועים, שם מתרחש הקסם האמיתי.

מזמינה אתכן ואתכם,בני כל הגילאים, אנשי יצירה באשר תהיו- כלומר, כל משפחת האדם- להצטרף אליי.