את הדמויות המבוגרות המשמעותיות בחיי מצאתי ברחוב. הרחק מבית הספר- בחנות ספרים יד שניה, בפארק ומתחת לעץ שסק. ה-עץ שסק הכי מתוק ברמת גן! לא ידעתי של מי העץ, עד שיום אחד גיליתי. של סנדה. נתפסתי עם עסיס מטפטף מהסנטר על החולצה. היתי בת 10. סנדה היתה בת 60, אולי, אבל מבחינתי היא היתה בגיל של אלוהים, לבנת שיער וקטנטונת. היא הזמינה אותי בחיוך לכוס מיץ. השתוקקתי למורי דרך שאינם תלויים בדבר- שלא רוצים ממני כלום, לא הישגים ולא נימוס, והסכמתי. ישבנו בנחת על ספסל העץ מתחת לשסק, זנבות חתולים הורמו אל על וצפורים שרו. פתאום הבחנתי שעל שולחן פיקניק לידינו מונחת ערכת תפירה ודוב רך מלבד בתהליך יצירה. על הבטן שלו היא רקמה: 'אני עצוב אבל שכחתי למה...' האמרה הזו ממש נגעה בי. שתינו פטל ודברנו על רגשות ויצירה והיא הזמינה אותי לבוא לבקר כשארצה ונתפור דוב כזה. באתי יום אחרי יום, להכין גזרה, לתפור ולדבר... שנים. עד שקיץ אחד נהייתי נערה והלכתי לאיבוד במרחבים אחרים. והיום, היי, אני סנדה! פתאום הבנתי אני הסנדה של מי שמשוטט על השביל ומוצא במקרה את דרכו ליער- למרחב נטול השיפוט, בו אני יוצרת להנאתי ושמחה לפגוש ולפטפט סתם כך, בלי יעדים- ויש לי זמן. ואולי זה הסוד... הן ביער, וגם תחת עצי שסק ובחנויות ספרים יד שניה שעונים נעלמים בחור תולעת מסתורי , הזמן מתאיין לו ונגוז - ונשארת רק הנוכחות
Comments