אני קיפודה וחשופית המתקרבות לערימת הזבל האורגני המהבילה בגרגרנות סקרנית: "קליפות ליצ'י ואבוקדו! פרח נבול! אשכולית מרוטה!" כמה יופי יש בסופם של דברים בקיצם הצבעוני של פירות בגלימות העצים המתפוררות לקרקע... אני אוספת את מה שנושר רוקמת לו חיים חדשים ותוך כדי מסכימה שגם בי משהו מת מתקמפסט במחזוריות, כל חודש, וכל יום יש בי לילות, ואז נובטים חיים חדשים "תודה על מתנת חייך" אומר הצייד האינדיאני לצבי שצד ומתכוון לזה, גידים, עצמות,פרווה- את הכל הוא מוקיר בכך שאינו זורק דבר... כך נפקחות בי עינים חדשות לראות שזבל הוא בעצם אוצר