נסעתי לבד, הרחק, להיות זרה לעולם וקרובה לעצמי
גאבדוס. נחשי קצף רודפים זה את זה. ים. כוכבים. חיים בקצב אי נידח.
האי הכי דרומי בארופה, בקושי 100 תושבים.
מבחינתי זה היה אי בודד בלב ים.
הבאתי אוכל ומים לתקופה ארוכה.
תחת ערער זקן ומגוייד עם אישיות מחוספסת
קבעתי קוואג'ה- זולה בשפה המקומית
וסימנתי עיגול רוחני כחוני המעגל.
הגבלתי את עצמי לתחומי הקוואג'ה.
אין לאן לברוח.
כאן אחלום את הסטודיו שלי.
מחברת, עפרונות, בטן מתהפכת.
סיכמתי שנים של רעיונות
ציירתי תרשימים
יצרתי סטודיו מיניאטורי בחול ובמקלות
כתבתי כוחות על ופחדים כמוסים
הרגשתי בודדה, מבוהלת, אבודה
בכיתי מתוך ייאוש תחת שמי כוכבים של חושך אמיתי
וזחלתי מסביב לעץ המעוות סחוף הרוח משתנקת בדמעות
כמה מפחיד להרות חלום
לא יכולתי לפתור את הכל
רק להיות איפה שאני
וככה רגע אחרי רגע, ללמוד את הדרך תוך כדי הליכה
שבוע שנאתי את האי הזה שנאה תהומית
ולבסוף התאהבתי בו
ככה שביום שהסירה הגיעה למזח
לא רציתי לעזוב
הסתכלתי עליו מתוך הסירה עד שהוא נעלם מאחור
אי אבוד בלב ים
שרקרקים ונשרים
ואז החזרתי מבט נחוש לעבר התרשימים שנולדו שם באי
נחושה ללדת את החלום