כשהייתי בת 18 טסתי לחו"ל לראשונה
זכיתי בתחרות ציורי רחוב וזה היה הפרס
נחתתי באירופה,
כיכרות מוארות, יערות ענק, מים בשפע.
גיליתי את העולם
והרגשתי נבגדת.
איך אף אחד לא הראה לי קודם כמה הוא גדול?
אל מול הרי האלפים נשבעתי שלא אשוב לארץ
שלא אחיה פה יותר.
אח שלי פתח לי חשבון מייל וקרא לו 'חן מישראל'
כדי שאזכור איפה הבית...
אבל בתום שבוע וחצי של החלטות נעורים עזות לב
חזרתי הביתה מההוד הארופאי
ונהייתי מדריכה של החברה להגנת הטבע.
בהתחלה התנשאתי,
סלדתי מהמדבר היבש הזה,
ולאט לאט התאהבתי בעוצמה.
הדברים הקטנים ריגשו אותי.
מגדלי שבלולים על גדילן יבש בקיץ
ריח הטיון הדביק
דומיית בארות ירוקות
עקבות שועלים בדרכים מאובקות
השאלות של הילדים...
ואני עדיין מאוהבת
ואכפת לי
לפעמים אני מרגישה שההיסטוריה פה נחתמת
ואני נעה כמו אצה בים
חסרת אונים
מנסה לעשות טוב
אבל בעיקר בקרוב אליי
נוסעת על כביש החוף עם דמעות בעיניים
ותפילה
ארץ נוי אביונה
הלוואי הלוואי שיהיה פה טוב לכולנו
~הציור בצבעי מים על נייר
