2006. אני אבודה בלב מדבר, בלי סוללה בנייד, מתחיל להחשיך והטמפרטורות צונחות. לא זוכרת מתי ראיתי סימון שבילים לאחרונה ובמפה נראה שהערוצים לכיוון ירדן מלאים במוקשים. לא כדאי שאטעה.... ואז מופיעה שוב הציפור.
~ זה קרה בסוף עונת השטפונות במדבר, ביום חופש מהעבודה בחממות הזוקיני . מחליטה לצאת לטיול מנאות הכיכר לחצבה דרך נחל אמציה, על אופני שטח. בתיק תפוחים וסנדוויץ', נייד ישן נושן, מפת סמ"ש ובקבוק מים אחד. יוצאת לדרך. "סבאי די מיי- מה נשמע?" אני קוראת לעבר התאילנדים הגרים בכניסה לערוץ "סבאי די!- הכל טוב" הם עונים בחיוך. ואז זה רק אני והמדבר. נופים סלעיים חולפים על פניי סוף החורף, עדיין רוחות חזקות וקר. עמוק בתוך המסלול אני עוצרת לאכול משהו תחת עץ שיטה, כשסלעית מדברית עליזה נוחתת על סלע לידי ומרעידה זנב. היא מסתכלת בי ומתקרבת "את רעבה?" אני שואלת בלבי היא מתקרבת אני מפזרת אל הרוח פרורי לחם ותפוח גרנד סמיט מתוק. הציפור מרעידה זנב והרוח צולפת בעיניי הדומעות. זה יום החופש שלי ואני עייפה. נשכבת על האדמה, עוצמת עיניים, נרדמת. כשאני מתעוררת אני מבולבלת לא יודעת כמה זמן עבר ישנתי ממש חזק עננים כיסו את השמיים, נראה שמחשיך... אבל זה לא הגיוני שכבר ערב. אני לא מצליחה לנחש את השעה לפי השמש הנסתרת מוציאה את הנייד- הוא לא נדלק. אוי... אזלה הסוללה ! טוב, בטח רק צהריים וחשוך בגלל העננים. אני מרגיעה את עצמי ומוציאה את התפוח השני. הסלעית עוד שם, מתבוננת בי ומרעידה זנב 'רעבה?' אני שואלת הסלעית מתקרבת היא קופצת על האפניים שלי... התנהגות מסקרנת. אני עוצרת את הנגיסה ומתבוננת הציפור הקטנה כמו מתגלשת שוב ושוב מידית הברקס עד הדוושות שוב ושוב ושוב פתאום אני קולטת! "אני צריכה לשחרר ברקס? לזוז? זה מה שאת רומזת לי?' הציפור קופצת על סלע אני ניגשת לאפניים לעזאזל!!! יש לי פנצ'ר! מה זה פנצ'ר, חתיכת חור. יש לי עכשיו גם אפניים לסחוב... כדאי שאחתוך מערבה, לכביש 90. טוב, איפה אני ביחס לדרך? אני פותחת מפה ומתבוננת בשטח. הכל נראה אחיד מסביבי, מדבר, גבעות, אני לא שומעת את הכביש, אני לא רואה ישובים, אני לא יודעת איפה ירדן והנחלים הממוקשים, ואין לי שמש שתצפין אותי. אני מנחשת את הדרך ומתחילה לסחוב את האפניים ולצעוד. הסלעית מתבוננת בי ועפה לפני. היא מלווה אותי. לבי מלא בהודיה לה, אני מרגישה כל כך נוכחת בטבע, בחיים... אבל במהרה אני מבינה שבאמת מחשיך סביבי, כנראה ישנתי יותר משחשבתי. והכיוון שחשבתי שיוביל אותי לסימון השבילים היה מוטעה. אין שום סימון. איפה אני? עצרתי מלכת. הייתי אבודה אבל הרגשתי מחוברת. הסלעית עפה אל גבעה מוגבהת ועיפעפה לעברי בזנב. 'רעיון טוב אחות ציפור!' עליתי אחריה ורק שם, בגובה, הבנתי איפה אני. ראיתי את הישובים הירדניים ממזרח, עמדתי בכניסה לערוץ מזרחי ממוקש שטעיתי לחשוב שהוא המסלול מערבה... הבנתי איפה כביש 90 ואיפה היציאה מהנחל הבנתי מה המרחק והציפור עפעפה בזנבה ועפה משם. 'תודה אחות ציפור...! תודה! ' את הקילומטר האחרון עשיתי בחושך, למרכז הויפסאנה הגעתי מורעבת ומותשת אבל הלב שלי הרעיד זנב באושר. הייתי קשורה לחיים הייתי במקום שלי בעולם תודה אחות ציפור
*הציור- צבעי מים על אקליפטוס