בעיר הגדולה קל לי יותר לדבר עם עצים מאשר עם אנשים. הם כל כך פתוחים ואמיתיים. כשאני מבקרת אצל אמא ברמת גן אני פוגשת עץ נוי צעיר אחד שאני אוהבת במיוחד ... יום אחד נבהלתי לגלות שמשאית שנסעה רוורס התיזה אותו מריבוע האדמה שלו. הוא שכב עם השורשים על המדרכה ועם הצמרת על הכביש , והביט באנשים ובמכוניות שעקפו אותו והמשיכו בדרכם. כרעתי אליו ומלמלתי מילים מנחמות בדקתי אותו וליטפתי הבאתי קומפוסט ואת חפירה שתלתי אותו מחדש, גזמתי והשקיתי. זה היה בראשית הסתיו העצים סביבו הוריקו ואילו הוא השיר את כל העלים ועמד עירום חודשים ארוכים. כל פעם שביקרתי אצל אמא שמתי עליו יד אוהבת והתפללתי לבריאותו אבל הוא נראה כל כך אפטי וצנום מסוגר בתוך עצמו ... בכל זאת המשכתי לאהוב אותו בלי לדעת אם הוא חי או מת. ואז הגיע האביב. לא ביקרתי אצל אמא זמן רב קצת שכחתי מהחבר שלי עד שיום אחד כשירדתי בתחנת האוטובוס הקבועה שמחה מוזרה שטפה אותי כגל הייתי מאושרת ולא ידעתי למה התמלאתי מרץ בוער ולא יכולתי לחכות בשום רמזור רצתי ורצתי ורק במעלה הרחוב הבנתי - אני רצה אליו אל חבר שלי העץ ! עמדתי מולו והייתי המומה הוא קרא לי שאראה איך עלים ירוקים קטנטנים הנצו מענפיו בוקעים מתוך הקונכיה של עצמם הוא היה יפהפה . והעץ רקד ושר וצחק אנשים ומכוניות עקפו אותנו והמשיכו בדרכם ואני חיבקתי אותו והייתי מאושרת.