הולכת יחפה עם יוּלה בשבילי הבוץ מהבית אל המעיין כביכול פוסעת על האדמה אבל בעצם מרחפת קילומטרים מעליה, מאז הלידה איך לחזור לתוך הגוף? נעה מתוך הישרדות כל תגובה שלי קופצת מאפס למאה, בלי בדל מודעות ... אני מתגעגעת לאינטימיות החושנית הנלחשת ביני לביני זו שהייתה לי בשפע לפניי עידן האמא הגדולה מתגעגעת לדמעות, לריקוד, למודעות המשתהה אז הולכת יחפה כדי לשוּב פנימה . בדרך למעיין נחה למרגלות תל אסור שהיה לפני אלפי שנים עיר חיה בה נשים לשו בוץ ובנו בתים, תנורים ופסלים ותנוקות בחיקן . אני ממששת את אותו הבוץ הטוב מורחת על הגוף והפנים והאדמה קרה וגמישה בידיי כבדה וריחנית על פניי ויוּלה יונקת בחיקי . אני מכינה מסכות , משבצת שברי חרסים שנסחפו הרחק בנחל צובעת בצבעי אדמה ושבה, לאט לאט שבה לגוף, לאדמה .
מסכה בהשראת בני האסארו מפפואה גינאה החדשה שמכינים מסכות טקסיות מבוץ אבל הדמות המיתית הזו היא דווקא מקומית, כנענית - סנונית בת אל הירח, אלה המבשרת התעברות, הריון ולידה ...
