פעם הייתי מורה בבי"ס יסודי
לא מורה רגילה
אלא אדונית המועדון
כל מי שלא מצא את עצמו בשיעורים
הגיע בסופו של דבר אליי.
המצאתי שיעורים מיוחדים למי שהגיע
בהם עסקנו במה שהיה חשוב בעיני יותר מכל-
חברות אמת ויצירה.
אחד מהם היה שיעור כישוף.
זה היה שם מסתורי ועסיסי
לשיעור שעסק ברפואה-
מעקב יצירתי אחרי חלומות הלילה, תחושות ורגשות,
רקיחת צמחי מרפא ושאילת שאלות...
בשיעור הראשון בהשראתו של מסרו אמוטו היפני,
שטען שמילים ומחשבות משפיעות על מים,
הצגתי בפניהם ניסוי שלו:
לקחנו שתי צנצנות מלאות מים שוות בגודלן
ושתי בטטות יפות שוות בגודלן.
את הבטטות הנחנו בצנצנות על אדן החלון המוארת.
זו הייתה העונה העליזה של הבטטות, ראשית החורף,
והן היו מלאות תקווה.
ההבדל היחיד בניהן היה
שאת אחת הבטטות בירכנו כל יום כאשר הגענו למועדון
ואת השניה קיללנו.
הברכות והקללות היו מעולמן של הבטטות:
צמיחה ורקבון, הזנה ובצורת...
וכך יום אחר יום ביקרנו אותן.
בהתחלה הוציאו שתיהן שורשונים
אבל הבטטה המבורכת יצרה מערכת ענפה
ואילו המקוללת לא.
עם הזמן הלכה המבורכת והוריקה
עד שגילינו שהצמיחה עלים ירוקים מקסימים
בעוד המקוללת עצרה גדילתה
מימיה התעפשו וריח מבאיש נדף ממנה.
בוקר אחד גילינו שהחלה להשחיר ולקרוס לתוך עצמה.
הסתכלנו בה בצער אמיתי
אני וחבורה של ילדים בני 8-10
והחלטנו לעצור את הניסוי
ולברך גם אותה, כפעולת הצלה.
אלא שתוך כדי שהילדים הציעו פתרונות
קפץ חתול שחור על אדן החלון,
הצנצנת עם הבטטה הרקובה נפלה בקול נפץ
ונותרה ממנה רק עיסה מצחינה מנוקדת בשברי זכוכית.
לא תמיד אפשר לחזור לאחור.
עדיף להיטיב מראש.
הבטטה כמטאפורה לכל יצור חי-
כולנו כה רגישים.
לכן בהמשך השנה בררנו מאיזה מיחושים סובלים האנשים והילדים סביבנו ,
רקחנו צמחי מרפא
והפכנו למרפאי השבט.
פגשתי לא מזמן אשה צעירה
שהיתה ילדה בת 8 בשיעור הזה
עם דמעות בעיניים היא סיפרה לי שזה השיעור היחיד
שהיא זוכרת מכל השנים בבית הספר
ושהוא ניתב את חייה.
בתפילה לבחירות מיטיבות באמת
מי ייתן שמחר כמו בכל יום
נזכור כמה אנחנו יכולים להשפיע
בעומק בעומק
אפילו רק במילה או מחשבה.
בתמונה יצירתה מלאת התקווה של אלי
אחות גדולה בחוג שומרי הגן.
אדמה, צמר ועץ.