מאד רציתי את ההריון הזה. רצינו.
יצרתי סמלים של לידה והתפללתי
ולפני זה חקרתי כל אשה שילדה מסביבי
איך זה להיות אמא
ושאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה
באמת באמת בוחרת בזה
נתתי לעצמי לפחוד פחד מוות מהלא נודע
וכשהיתי קרובה לליבת הפחד ידעתי שאני רוצה
ושההריון קרוב.
אבל עדיין זה לא קרה.
וכבר פחדתי שזה לעולם לא יקרה
ורק הקורונה והעצירה הזו והכניעה המלאה ללא ידוע
מתחת לזיתים עתיקים ביער
מעל למזבח קדום
שבועיים של התבודדות מרצון
רק אז כשבאמת הרפיתי מהכל
היא הגיעה.
ומאז אני חיה את השיעור הגדול הזה
אני חושבת שיודעת משהו, ואז הכל מתהפך, ואני שומטת
שומטת שוב ושוב
שיעור באמון
לא בנסיבות החיצוניות
אלא בקול הפנימי העדין
שיודע :
שאני באמת לא יודעת כלום וחצי,
אבל כשאני עוצמת עיניים
אני מרגישה חזק איך אני מאה אחוז בוחרת בזה,
באמהות, במשפחה, בפיצקית,
במסע הריפוי הזה.
בשביל ההתמסרות ללא ידוע.
האינטימיות הבוערת הזו.
הריקוד השברירי הזה.
הלב שנפתח כמו פרח של העולם רחב רחב רחב עד כדי סכנה.
אבל בשביל זה באתי.
הציור- הדפס בוטאני בבישול על מדורה, עלי אקליפטוס במי שזיף פיסארדי וציור בצבעי עפרון מים.
