|  ועוד כמה מילים...

המעבר בשער האמהות טלטל את עולמנו. 

האמהות שינתה אותנו, היא משפיעה על כל מי שהיינו ועל כל מה שעוד נהיה.

היא מפגישה אותנו עם התהום והפחד, 

עם פליאה ועם אהבה עצומה שאין דומה לה. 

אנחנו מתרסקות וקמות וצומחות ושוב נופלות ושוב קמות וממשיכות בדרך. 

​

האמהות מצמיחה ומרחיבה אותנו עד הקצה ובו זמנית לוקחת אותנו מעצמנו. היא מפגישה אותנו יום יום ולילה לילה עם כל חומרי הקיום האנושי - אהבה, חרדה, אשמה, כאב, בושה, עייפות, אלימות, שעמום, פליאה, התרגשות, יצירתיות, קרבה, ניכור, פחד, תסכול, יאוש, עצב...

​

למדנו על בשרנו שכדי לחיות במלואנו אנחנו חייבות להזין את עצמנו. שאנחנו צריכות לעשות לנו מקום בתוך האינטנסיביות של האמהות. 

​

היצירה בשבילנו היא עוגן, קרש להיאחז בו בתוך ים העייפות. 

היציאה אל הטבע, אל השקט של העצים או מגע האדמה על רגלינו ממלא אותנו כוח ברגעי הייאוש. 

מעגלי הנשים שטווינו לעצמנו הפכו לרשת הצלה של ממש. 

 

בלי כל אלו אנחנו חסרות -

כי היצירה בשבילנו היא ההפך מהישרדות

כי הטבע בשבילנו היא חיבור למשחקיות, לכל מה שחי ופועם, לעוצמות, לסקרנות, ליופי. 

כי בלי רשת של נשים אנחנו בודדות, עומדות בגן השעשועים וסופרות את הדקות לזמן ההרדמה, רדומות מבפנים. 

 

אנחנו רואות ומרגישות על עצמנו -

כשאנחנו מחוברות ליצירה שנובעת מהבטן אנחנו מפסיקות להיות פקידות של חיינו והופכות ליוצרות שלהם.

כשאנחנו יוצאות החוצה, נכנסת לנו נשימה.

כשיש עיניים טובות שרואות אותנו, אנחנו מתמלאות כוחות. 

 

אנחנו רוצות להיות אמהות שטוות את דרכן, אמהות טוות שעפות על החיים, מתוך ועם הסחלה והקושי, מתוך הקצה והעייפות ורגעי היאוש לברוא וליצור את עצמנו ואת חיינו כפי שאנחנו חולמות ומאמינות שאפשר.

אנחנו לא מוכנות להסתפק בהישרדות.