פעם נכלאתי עם אחי התאום בראש מגדל של מוזיאון. היה לילה, הוא חזר מדרום אמריקה מהטיול הגדול וסיפורי המסעות שלו השכיחו מאיתנו את שעת הסגירה. חושך מוחלט, אין נייד, אין אנשים באזור. הדרך היחידה לרדת: עץ קזוארינה סמוך לחלון. הבטתי בעץ מחוספס הקליפה הזה על רקע השמיים והמבט שלי אמד את הגובה אלא שלא ראיתי את החיבור לאדמה, כה חשוך היה. הראש שלי שר על אומץ והיגיון וטעויות גורליות אבל הגוף שלי היה בטוח לגמרי בחיבור עם העץ. בעיניים עצומות מיששתי את הענפים והגזע... העץ כיוון אותי החוצה מהחלון. הייתי כעיוורת אבל הגוף הרגיש את דרכו מטה- הרגשתי כמו תינוקת של העולם כה בטוחה, עד לאדמה!
