בגיל 19 שכבתי הלומה בחדר המדריכות בביס"ש עין גדי. לא היה טעם לחיים, כי היה בהם מוות. באופן מוחשי,אבא שלי מת שבועיים לפני, ולא היתה בזה טיפת אור. ימים שכבתי,בוכה. התחילה סופה במדבר בחוץ. סופת ארבה. נחילים חלפו סביב, העולם השחיר. חלפו. חגב אחד נתקע בחדר. התרוממתי כדי לראות. זחלתי,הרמתי אותו,שמתי בצנצנת,הסתכלתי. השותפות שבמצב הדומה שלנו עוררה בי גל חם של בכי חומל. אח-חגב. שחררתי אותו. רבע הזדקפתי. בסלון השקט מאדם על השולחן מצאתי דיסק שלא הכרתי, מרסדס סוסה. ניגנתי אותו. משהו בי התחיל לנוע למקצב. חצי הזדקפתי. על המדף מצאתי ספר צבעוני מלא תמונות, "סמלים בתרבויות העולם". נחשול של דחף יצירה נשא אותי. הזדקפתי. ברום הארון מצאתי צבעים, במדבר אספתי עצים. ציירתי עליהם סמלים עתיקים אחוזת טירוף, לקולה של מרסדס, ימים כלילות. מצאתי קרקע, הכל היה מאד רגיש, אבל אפשר היה להלך שוב. לעשות שלום עם המוות, ליצור ממעמקים כדי לחיות שוב.
מצרפת סיפור אינואיטי נפלא שאיירתי ושאני אוהבת לספר כמספרת סיפורים ובכלל, למי שמתאבל על אובדן. לא רק אובדן של אדם, שהרי בפנים, מיתות קורות גם.