כשלמדתי בתיכון לאמנות הרגשתי כבר לכודה. בביקורת, בצורך להוכיח, בין עבודת גמר לעבודות מעשיות... אז החלטתי שאמנות, הדבר שאי אז בילדותי אהבתי יותר מכל , אמנות זה לא בשבילי. זה מיותר ואנוכי. רציתי לעשות משהו משמעותי בעולם, להציל אותו,לשנות אותו. להכיר את הטבע ככה שלעולם לא אנצל אותו או אפגע בו. להיות אשת חינוך וללמד את כולם איך לא להזיק, איך לא להרוס את הבית הזה, הכדור הירוק כחול שלנו. לא הפסקתי ליצור, אבל יצרתי רק כשהיה צריך משהו, רק יצירה מעשית, אמנות אקולוגית, רתומה לשינוי שרציתי לעשות בעולם. רק שנים אחרי סיום הלימודים בתיכון, כשטיילתי בהודו- רק אז חזרתי לצייר. בין הכפריים מלאי החיות ,ברחובות הצבעוניים,הריחניים, מציפי החושים- אז נדלקה האש הזו בתוכי מחדש, ופתאום הרגשתי שופעת ושמחה כל כך. עשיתי רק בשביל עצמי, בשביל לשמח אותי, וזה בהתחלה הרגיש מוזר... תפסתי בזנבו של החשק שלי מהרגע שהתעורר ולמדתי מחדש על קיומו. ציירתי דיוקנאות אנשים בהמתנה לרכבות, בדוכני האוכל ברחוב,בבתים בהם התארחתי... שמרתי כל ציור מעשרות הציורים וכל שיר מעשרות השירים במסע ההוא באובססיביות, כמו אוצר, שלא יירטבו או ייגנבו עם תיק הנדודים. כל ציור ושיר הזכירו לי שאני אשה יוצרת, והאש הטובה נדלקה בי מחדש. ובאופן מפתיע... הרגשתי שזה טוב לא רק לי אלא לכל מי שסביבי... מסע היצירה שלי הוא המסע בו אני לומדת ששינוי נולד בפנים,בתוכי. באיך שאני מחוברת למה שמזין אותי ומחייה אותי. באיך שאני ממשיכה ומזינה את העולם מתוך המלאות שלי כשאני מביאה לביטוי את האהבות שלי.
top of page
bottom of page